משבר הקורונה תפס את צופית גרנט בעיצומו של מסע מרתק ומלא תנופה. מסע של מודעות ששולב בעשייה אקטיבית כשהשמיים הם הגבול. " כל חיי אני עם הפנים קדימה היא אומרת, כמעט ולא זכורות לי תקופות של עמידה במקום. תמיד אני שואפת קדימה אבל התקופה שלפני משבר הקורונה הייתה בכל זאת יוצאת דופן גם לגביי. בכל תהליך התפתחותי רוחני יש תקופה של עיבור, קליטת רשמים, פענוח תובנות והפיכתם לכלים מעשיים אבל בשנים האחרונות הרגשתי שהולכת ומתגבשת בי תודעה שהיו לה השלכות גם על חיי הפרטיים וגם על התפיסה החברתית שלי. למעשה היו לה השלכות כמעט על כל רגע ורגע בחיי. וכמובן שהתודעה היתרגמה לערנות מאוד גדולה ופרקטיקה. ברמה המעשית היומן שלי היה כל כך מלא וגדוש שלפעמים קיבלתי סחרחורת מלהסתכל עליו. עשיה טלויזיונית באבודים שריתקה אותי כאילו זאת לא העונה העשירית אלא העונה הראשונה, סדנה חדשה שפיתחתי "סדקים" שמנסה ללמד ולפתח כלים תודעתיים , המופע "דלתות מסתובבות" איפשר לי לפגוש ברמה האינטימית ביותר קשת כל כך רחבה של אנשים שזה הדבר שהכי ממלא אותי. אנשים. בני אדם. אני כל כך אוהבת בני אדם. אגב, יותר מכל דבר אחר בעולם, אני אוהבת בני אדם. יותר מכבוד, יותר מחיים טובים, טיולים, יותר מכסף.
בני אדם. זאת האהבה הגדולה שלי. המופע עצמו, התגמש השתכלל השתנה בהתאם לשינויים שאני עברתי. אני יוצאת ממנו כל פעם מחדש עם תחושת סיפוק גדולה. בקיצור… דהרתי לעבר האופק עם שמחה גדולה בלב.
ואז החליט מי שהחליט שהעולם הזה שלנו צריך ניעור רציני ושלח אלינו את הוירוס החמקמק והמסתורי הזה.
אני פשוט לא הייתי מוכנה. עם כל הניסיון שלי במשברים והתמודדויות היה משהו באבחת הגרזן הזאת שירדה על העולם שתפס אותי לא מוכנה. ששיתק אותי. במקרים קודמים כמו מלחמת המפרץ התגובה הראשונית שלי הכמעט אינסטינקטיבית היתה לצאת מתוך עצמי ולעשות משהו בשביל אחרים. להתנדב, לפעול ולא לשקוע. אבל הפעם גם בגלל שבסביבתי הקרובה היו אנשים בסיכון גבוה הייתי חייבת לעצור את הנטיה הטבעית שלי לרוץ החוצה ולעזור לאחרים. נשארתי בבית.
ברגע אחד, אין עשייה טלוויזיונית, אין הרצאות, אין הופעות, אין סדנאות ויש ארבעה קירות.
מספיק כמה דקות בחברת צופית כדי להבין שלכלוא הר געש כזה של אנרגיה וחיות בארבעה קירות זה ממש לא פשוט.
בימים הראשונים חוויתי סוג מסויים של אופוריה. רגע, שקט, אמרתי לעצמי, תנסי להינות מהמצב, לנשום, כמו כולם, תסגרי כל מיני פינות וקצוות שהזנחת, דברים שרצית לכתוב, לעשות, יש פה משהו גדול ממך. תכנעי לו. ניסיתי לבנות לעצמי סוג מסוים של מסגרת, תוכנית, להקפיד על תזונה, ספורט, לימוד.
מהר מאוד גיבשתי מספר תובנות על התקופה, מה המשמעות שלה, איך אפשר להיבנות או להיהרס ממנה, למה היא באה, על העולם, עלינו, עלי.
בדרך כלל אני יודעת ואוהבת להשמיע את הקול שלי. אני גם יודעת שלהרבה אנשים חשוב לשמוע את הקול שלי גם בין הקרובים אלי וגם וגם במעגלים יותר רחבים.
ופה קרה משהו מוזר. מאוד התקשיתי להשמיע אותו. כתבתי פוסט, מחקתי, עוד אחד, מחקתי, סירבתי להתראיין בתקשורת דחיתי את רוב הפניות וגם מול הקרובים אלי הייתי בניגוד להרגלי, שקטה ומכונסת.
אני רוצה להיות כנה. זה הלך והידרדר. מצאתי את עצמי מפתחת הרגלים שכבר שכחתי מקיומם. פיתחתי מערכת יחסים עם המקרר, עם המיטה, ואפילו הטלוויזיה שכבר שנים ארוכות נתתי לה גט פיטורין חזרה בסערה אל תוך חיי. וכמובן המחשבות… אחד מהדברים שקידמו אותי מאוד ושינו את חיי זאת התודעה על חשיבותן וכוחן של מחשבות לקבוע את המציאות שלי. במשך שנים אני מתרגלת את השריר שדוחף והודף מחשבות מקטינות, מחלישות, שליליות אל מחוץ לתודעה שלי ומשתדלת להחדיר כמה שיותר מחשבות בונות מגדילות ומעצימות לתוך חיי. אהבה אין, טינה אאוט, ביטחון אין פחד אאוט, נתינה אין ריכוז עצמי אאוט, שמחה אין עצבות ודיכאון אאוט תקווה אין ייאוש אאוט וכן על זה הדרך. שנים אני מתרגלת בצורה ממש מפרכת את השריר הזה עד שהגעתי לתוצאות ממש טובות ולשרירים תודעתיים ממש מפותחים ומתגמלים מאוד באיכות החיים שלי.
זאת המערכת החיסונית שלי.
אבל המערכת הזאת הותקפה על ידי וירוס. חליתי בקורונה. לא היה לי חום, לא שיעול, חוש הטעם שלי נשאר אותו דבר, פיזית לא הרגשתי שום תסמין מאלה שפורסמו. הגוף היה בסדר גמור אבל הרוח שלי חטפה קורונה. וחטפה חזק.
אחת המחשבות שניהלו אותי הייתה האכזבה שלי מעצמי. יפה לך צוף… שנים את מדברת, מחזקת, מנשימה עושה סדנאות להעצמה מחבקת מעודדת והנה… נגיף קטנטן, נגיפון, עושה לך בית ספר. הנה רגע האמת, המאני טיים ואת לא מסוגלת ליישם דברים שאת מדברת עליהם שנים.
וההידרדרות המשיכה.
המחשבות הן השלב הראשון הן יוצרות את הכוח ההרסני כפוטנציאל בתוכנו אבל מה שמוציא אותן מהכוח אל הפועל והופך אותן לכלי משחית אימתני אלו המילים. הדיברור של המחשבות. מה אנחנו מוציאים מהפה. מצאתי את עצמי מדברת את המחשבות השליליות האלה מהבוקר עד הערב עם קרובים, עם רחוקים, עם כל מי שרצה לשמוע, כעסתי, על כל העולם על הממשלה, על הפרשנים, גם על אלה שמקילים ראש גם על אלה שמכבידים מידי, על הסינים, על טראמפ, על עטלפים, על עכבר קטן שגילה חוסר רגישות והעז בימים טרופים אלה לחדור לטריטוריה שלי, על מי שלא הקפידו ללכת עם מסכות בסופרים על מישהי שהעירה לי למה אני בלי מסכה בסופר בקיצור על כל מי ומה שזז… המצב החמיר. הייתי זקוקה כבר לתמיכה נשימתית.
התקשרו אלי בוקר אחד מתוכנית הומור בטלוויזיה. שאבוא לעזור להרים את המורל. להצחיק את העם. להצחיק? הצחקתם אותי. בפעם אחרת. אם תהיה כמובן. למה לפי איך שנראה לי אנחנו לא הולכים לצחוק בשנים הקרובות. על מה יש לצחוק?
אחר כך ביקשו שאבוא לתוכנית אחרת שאביע את דעתי על המצב ואציע דרכים להתמודדות. פה כבר הסכמתי. יש לי מה להגיד על המצב. אוהו כמה יש לי להגיד. אתם כבר תשמעו ממני. אחרי שאני אדבר, טראמפ יתפטר, אף אחד לא יעיז לאכול עטלפים לעולם, הסינים ישלמו על הכול, הכנסת תפוזר, העם ייצא לרחובות.
הודעתי לעדי המנהלת השותפה שלי שתאשר את הגעתי.
ואז הגיע טלפון. מאחורי הקו שמעתי קול עדין ורועד. נ'. שאל בנימוס אם הוא מפריע ואם אני מוכנה לשמוע אותו.
בשנים האחרונות אני מקבלת המון פניות אישיות לעזרה. גם מפגועי נפש, גם מאנשים הסובלים מההפרעה הנוראית בשם ניכור הורי, ומכל סוגי האבודים שבעולם. אני משתדלת תמיד להקשיב לעזור במה שאני יכולה להפנות לבעלי מקצוע. אבל בדיוק התחילו החדשות והיה לי נורא דחוף לשמוע את הסטטיסטיקות החדשות של התפשטות המחלה בארץ ובעולם. כבר עמד לי על הלשון להגיד לנ' שיתקשר מחר בבוקר אבל היה משהו ברכות הנואשת שבקול שלו שלא איפשר לי לדחות אותו. סגרתי את הטלוויזיה הרועמת והתחלתי להקשיב.
הסתבר שנ' הוא פגוע נפש. הוא בעיצומה של מלחמה איומה עם מחשבות כפייתיות שדוחפות אותו לקצה של תהום. מחשבות שממליצות לו ודורשות ממנו לשים קץ לחייו.
זה היה ממש פיקוח נפש. לא זיהיתי אצלו שום מניפולציה אלא פחד עצום וחוסר אונים גדול מול גל עצום שחזק ממנו.
זאת הייתה שיחה ארוכה. ארוכה מאוד. באיזה שהוא שלב התחלתי לדבר. הייתי חייבת להנשים אותו. במחשבות טובות. לחפש איתו ביחד את החלקים היפים והטובים שיש באישיות שלו. להפריד את החלקים הפגועים והחולים שבו ולא לתת להם להגדיר את המכלול שלו.
אני לא רופאה אני לא פסיכיאטרית מוסמכת והטיפול בנ' בהחלט שייך לאנשי מקצוע אבל זה היה כמו במלחמה. אני והוא לבד בשדה קרב כשהכדורים שורקים מעלינו. לחיים ולמוות.
זה לא היה קל לתת לו תקווה. לנסות לשכנע אותו לזחול לחוף מבטחים. זה היה קשה מאוד. זה דרש סבלנות, אמון במה שאני אומרת והמון אהבה. לנ' לא הייתה אמונה במערכת, ברופאים, בהורים וגם בי. אבל הייתה שם נקודת מפנה.
במשך כל השיחה נ' התעקש שאף אחד בעולם לא יכול להבין מה עובר על פגוע נפש. אף אחד לא יבין מה הכוח של המחשבות ההרסניות לשבש את המערכות של האדם.
אמרתי לו אני יכולה להבין. אני חולה. בקורונה. מה? חטפת קורונה? אמרתי לו חטפתי חזק. הגוף בריא ברוך השם אבל הנפש… חטפה חזק. היא במצב קשה. וסיפרתי לו בפרוטרוט את כל מה שעובר עלי בתקופה האחרונה. את המחשבות השליליות, את הפחדים, את הרדיפה העצמית, מונולוג ארוך וכנה. בלי להסתיר כלום. ואז שמעתי מאחורי הקו משהו. צחוק. צחוק ארוך. מתגלגל. נ' צחק. אז גם אני צחקתי. צחקנו. התגלגלנו מצחוק. נקרענו.
זאת הייתה נקודת המפנה.
משם הדברים היו הרבה יותר קלים. לא אלאה אתכם בפרטים אבל בסופו של דבר נ' הסכים לנסות ולקחת טיפול שיאזן אותו. אנחנו בקשר ובינתיים טפו, טפו טפו מצבו הולך ומשתפר. הוא מטופל.
השיחה הזאת הייתה נקודת מפנה גם בשבילי. כפי שאמרתי מקודם הדבר שהיה לי הכי קשה בתקופת הצלילה שלי הייתה האכזבה שלי מעצמי . הייתי מאוכזבת מכך שברגע האמת ברגע שכל הכלים שהכנתי היו אמורים לעזור לי לקחת את התקופה הקשה הזאת בצורה שתהלום את הדעת שלי, הם לא הועילו לי.
אבל ידעתי שלעולם לא הייתי מצליחה להיכנס לתוך הלב והדעת של נ' אלמלא הייתי גורמת לו להאמין שאני מבינה, לא מבחוץ, לא תיאורטית אלא על בשרי ממש את עומק החוויה שלו. הוא לעולם לא היה מאמין לי ובי אם לא הייתי מצליחה לעשות איתו השתוות צורה אמיתית. שום מילים ויהיו המדוייקות ביותר בעולם לא היו חודרות את השריון שלו.
כן, הצלחתי תודה לאל לעזור לנ, אבל הוא עזר לי לא פחות.
הוא עזר לי להבין שלתקופה הכל כך קשה ומתסכלת שעברתי, לצניחה הזאת, לאובדן הכלים היה ערך. ולא סתם ערך אלא ערך מציל חיים.
וזה מה שאני תמיד אומרת. החיים תמיד מזמנים לנו חוויות לא פשוטות, קשות, לפעמים איומות, מי יותר מי פחות ובסופה של כל חוויה כזאת אנחנו עומדים בפני הזכות המופלאה הזכות שמגדירה אותנו כבני אדם. הזכות לבחור. אפשר לקחת חוויות קשות ולבחור להפוך אותן למקור אין סופי של מרירות, ייאוש, פחד, אובדן אמון בבני אדם, אובדן אמון בטוב שבעולם, אובדן אמון באלוהים ובחיים עצמם. זה קל. זה אפילו טבעי. הגיוני.
אבל אפשר לקחת את החוויות הכי קשות ולהפוך אותן למקור של כוח, של השראה, של נתינה, חמלה ואהבה. אפשר. זה הרבה פחות קל כי זה דורש מאבק בטבע שלנו שרוצה לשקוע ברחמים עצמיים, בהתמכרות לפגעי הזמן והגורל. זה קשה זה דורש מאבק, זה דורש בניית מסת שריר תודעתי אבל זה אפשרי וזה מתגמל. כל כך מתגמל.
אני לא אומרת את זה מהראש. אני אומרת את זה מבשרי. אם הייתי נותנת למישהו שלא מכיר אותי לקרוא את ההיסטוריה האישית שלי שכוללת נטישה בגיל צעיר, התמודדות עם פגיעות מיניות שעברתי, גילגולים במוסדות, חוסר ביטחון בדברים הבסיסיים ביותר כמו קורת גג ועוד ועוד ועוד, אם הייתי מראה היסטוריה כזאת לאיש מקצוע ושואלת אותו מה לדעתך קרה עם אישה שעברה כאלה דברים התשובה הייתה משהו שנע בין ספק אם היא עדיין בחיים, נערה בסיכון בוודאי, סמים או סתם אדם מריר וחשדן. בטח לא אדם שאוהב אהבה עצומה את החיים ובטח ובטח לא אדם שמאמין בבני אדם .
כי אני בחרתי. כילדה, כנערה, בחרתי אינסטינקטיבית, וכאדם בוגר בחרתי ללכת ולטפל בעצמי, ללמוד, לפתח כלים. לפתח חמלה, טוב לב, בחרתי בזה.
ולדעתי העובדה שעברתי דרך כל זה היא אחת הסיבות המרכזיות שהקול שלי נשמע ובהרבה מקרים מצליח לחדור חומות אפלות וגבוהות וללחוש לאנשים. תבחרו. תבחרו בטוב.
דבר נוסף שקרה לי בעקבות אותה שיחת טלפון עם נ' שהיא הזכירה לי את מה שאני יודעת מזמן רק שכחתי בתקופת מחלתי בקורונה של הנפש ,שאין דבר יותר גדול בעולם מאשר לצאת לרגע מעצמך ולעשות משהו בשביל מישהו אחר.