המירוץ לתירוץ – אילנית בן אקסס

או שיש לכם תירוצים טובים, או שיש לכם תוצאות מצוינות. עכשיו תחליטו

לפני כ-15 שנים, כשבחרתי ללמוד את מקצוע האימון, פגשתי מושג שלא ממש הכרתי עד אז – לצאת מאזור הנוחות. מה שהפתיע אותי במיוחד, הוא שלא ידעתי שאני לא יודעת את זה. עם תהליך ההתפתחות שלי למדתי את מעגל הידיעה של איידיגר שמלמד אותנו שקיימות שלוש רמות של ידיעה: מה שאני יודעת שאני יודעת (למשל, אני יודעת שאני יודעת לדבר עברית), מה שאני יודעת שאני לא יודעת (אני יודעת שאני לא יודעת לדבר סינית) והרמה הכי מעניינת שיש, מה שאני לא יודעת שאני לא יודעת.
אם אתם שואלים את עצמכם למה הרמה הזו היא הכי מעניינת, הנה ההסבר: ברמה הראשונה של הידיעה אין התפתחות, כי אלה דברים שכבר רכשנו ואנחנו יודעים. ברמה השנייה יש אופציה להתפתחות מכיוון שאנחנו יכולים לבחור ללמוד ולהעשיר את הידע שלנו. אבל ברמה השלישית כל האפשרויות פתוחות, מאחר שאין לנו מושג מה אנחנו לא יודעים, ולכן גם אין לנו את הבחירה ללמוד.
מה שהרמה הזו כן מאפשרת לנו, זה את הבחירה להשאיר את התודעה שלנו פתוחה, "לרוקן את הכוס" ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ואז אפשרויות חדשות נכנסות לחיינו. וכשהן מגיעות ואנחנו פתוחים מולן, שם קורה הקסם. זה בדיוק מה שקרה לי כשלמדתי את המושג "אזור הנוחות". הבנתי שלכל אחד מאתנו יש אחד כזה, שמצד אחד שומר עלינו בתוך המוכר והמוגן, ומצד שני תוקע אותנו מלצמוח ולהתפתח.
לימים השרשתי בהרצאות ובסדנאות שלי את המושג "אזור הנכות", שמתאר בדיוק את מה שאזור הנוחות גורם לאנשים. כשאנחנו שומרים על אזור הנוחות שלנו ולא מוכנים לפרוץ אותו, אנחנו בעצם מגבילים את עצמנו למה שמוכר וידוע מראש, אנחנו לא לוקחים סיכונים ושומרים על בינוניות.

מה קורה כאשר אנחנו מוכנים לצאת ממנו? לפרוץ אותו? אנחנו מגלים אפשרויות חדשות שלא ידענו עליהן לפני כן, ונחשפים לדברים שלא ידענו. וכשזה קורה, מתרחש קסם: אנחנו מתחילים ליצור דברים שקודם בכלל לא העלינו בדעתנו, וכך אנחנו מגדילים את אזור הנוחות וכמובן את מעגל הידיעה שלנו.
חשוב כמובן לזכור שלכל אחד מאתנו יש את אזור הנוחות שלו, אך ככל שאנחנו מתרגלים יציאה מהאזור הזה, שום דבר כבר לא מפחיד אותנו ואנחנו עושים זאת מתוך סקרנות לבאות.
משבר הקורונה גרם לי לחשוב על אזור הנוחות יותר ויותר. שאלתי את עצמי איך המשבר הזה יפגוש את האנשים שלא מורגלים לצאת מאזור הנוחות, האם זה יגרום להם לעשות את זה בשמחה, או שמא הפחד יציף אותם במלוא עצמתו. נוכחתי לראות ולפגוש גם את זה וגם את זה.
מרבית האנשים נכנסו לפחד וחרדות מהלא נודע, כי בעצם אולצנו כולנו לפגוש משהו שהיה ברמה השלישית של הידיעה: לא ידענו שלא ידענו שיש וירוס כזה שנקרא קורונה, שיכול לפקוד ביום אחד את העולם כולו ולבטל את כל מה שהכרנו קודם. עם זאת, פגשתי לא מעט אנשים שהתקופה הזו הביאה המון סקרנות לחייהם, ומתוך כך יצאה מהם יצירתיות שלא הכירו קודם.
אותי המשבר הזה פגש במקום של אי ודאות, כמו כולם, אך במקביל במקום של התרגשות גדולה מתוך הכרה שיש לי הזדמנות ענקית לגלות מקומות חדשים בתוכי, ואפשרות להגדיל את אזור הנוחות שלי. מה שבעבר יכול היה לשתק אותי, גרם לי לבצע פעולות חדשות שהביאו איתן תוצאות מרגשות ומשמחות.
במהלך התהליך האימוני, יש משפט שאני מאוד אוהבת: "או שיש לך תירוצים טובים, או שיש לך תוצאות מצוינות". מי שיש לו תירוצים טובים, לעולם לא יהיו לא תוצאות מצוינות, וכמובן להיפך. כאן נכנסת זכות הבחירה שלנו, האם למצוא את התירוצים הכי טובים למה לא לעשות, או האם אני מבטל את התירוצים ומשיג תוצאות מצוינות.

אני מאוד אוהבת את השפה העברית, ותמיד מוצאת בכל מלה את המשמעות הנסתרת בה, לדוגמא המלה "בחירה". שימו לב שבהיפוך אותיות אנחנו מקבלים את המילה "בריחה", וזה אומר שכאשר אנחנו לא בוחרים, אנחנו בעצם בורחים, מעצמנו ומהדברים החשובים לנו. למצוא תירוץ, משמעו לברוח ממה שחשוב לי באמת.
בהמשך לכך, אני רוצה לספר לכם על בחירה שעשיתי, שאם הייתי בוחרת בתירוצים הייתי מפסידה את המיזם שאני הכי גאה בו בעולם: "מסר על הבוקר", הודעות קוליות של מוטיבציה, השראה והעצמה שנשלחות מדי בוקר בוואטסאפ לאלפי אנשים ברחבי הארץ ובעולם.
הרעיון נולד אחרי שבמהלך שבועיים שמעתי את המשפט הבא מארבעה אנשים שונים. "אם הייתי יכול לדבר אתך כל בוקר חמש דקות, היום שלי היה נראה אחרת", הם אמרו לי. בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה חייכתי לעצמי, בפעם השנייה ציינתי לעצמי שכבר שמעתי את זה, ובפעם השלישית הבנתי שמישהו שם למעלה מנסה להעביר לי מסר. בפעם הרביעית כבר לא יכולתי להתעלם.
שאלתי את עצמי כיצד אוכל לדבר עם כל אחד, אפילו רק כמה דקות כל בוקר, ולא היתה לי תשובה. החלטתי לשחרר את המחשבה בידיעה שהתשובה תגיע. זה לקח מספר שבועות, ובוקר אחד התעוררתי עם סוג של הארה: 'תקליטי את עצמך במסרים של כמה דקות, תפתחי רשימה בוואטסאפ ותשאלי מי רוצה להצטרף'.
היום, כשנתיים וחצי אחרי, אני שולחת מדי בוקר באהבת חינם מסר קולי לרשימה של כ-5000 אנשים ברחבי הארץ והעולם. הם כמובן מעבירים את זה הלאה לחברים ומכרים, ובכך עוזרים לי לקיים את השליחות שלי בעולם, שהיא "לגעת בלבבות פועמים של בני אדם".