להיות מנטור בתקופת קורונה – דורון ליבשטיין

כולנו נמצאים על הסקאלה שבין Doing ל-Being. עכשיו בואו נראה איך הופכים את המשבר להזדמנות

כשנפגשתי בפעם הראשונה עם רננה, דיברנו על מנטורים, על איך מביאים למקצוע האדיר הזה ניסיון, ליווי וייעוץ עם כלים מעולם האימון, ואיך הופכים את המקצוע לפתרון לבני 50 פלוס, שמגלים פתח לקריירה חדשה. ופתאום קרה משהו ששינה את הכל. הגיע עידן חדש בזכות הקורונה. הכל השתנה, וכך גם המאמר הזה.

שאלתי את עצמי האם קורונה היא משבר עמוק שישנה את חיי כולנו, או הזדמנות שתאפשר לנו להתחיל מחדש, גם ברמה האישית וגם ברמה הגלובלית, והבנתי שהכל תלוי בנקודות המבט שלנו.
כמנטורים אנחנו יודעים שהכל קורה פעמיים, פעם בדמיון ופעם במציאות. אנחנו יודעים שיש לנו יכולת לבחור מחשבות ורגשות, ולשנות את הפעולות שלנו כך שיהיו בהתאמה למה שאנחנו רוצים לראות בחיינו.

ברמה האישית, הייתי בסין בזמן שהקורונה התפתחה. למזלי, לא ידענו מה קורה כשהייתי שם, וכשחזרתי לארץ, סגרו את סין. זה היה נראה משהו מקומי שלא יגיע אלינו, כמו סארס ואבולה, אבל הפעם זה היה שונה. זה הפך למגפה עולמית, וכל מה שבניתי ברמה האישית השתנה – קורסי המנטורים נעצרו לחלוטין, בניתי מרכז רפואי במנדרין ונאלצנו לעצור את הפעילות, ואפילו הקורס "אתה האחד" שבניתי ממתין לתום התקופה והבידוד. הכל נפסק בבת אחת. אז מה עושים?

העולם עובר ריסטרט, וכולנו ביחד עם העולם, חייבים לעבור ממצב עשייה – Doing – למצב הוויה – Being. הכל משתנה, ויש לנו הזדמנות להמציא את עצמנו, להבין מה יוצר עבורנו משמעות, מה השליחות שלנו ומה הייעוד שלנו.

לי אישית ברור שהייעוד שלי הוא לתת השראה לאנשים ללכת בדרך הנכונה עבורם. עם הידיעה הזו יכולתי להתחבר למורים ואנשים בעלי השראה, ולשדר כל ערב מביתי שיחה בשידור לייב בפייסבוק. כך יכולתי ללתת השראה, להתחבר לאנשים ולעזור להם להתחבר לאחרים. להיות בנתינה.

15 שנה שאני עובד עם מנטורים מהארץ ומהעולם כדי להעביר חלק מהפעילות שלהם לאינטרנט. מהרבה סיבות, ביניהן היכולת להשפיע על יותר אנשים בו זמנית, וכן הרעיון לייצר גם מוצרים עם הכנסה פסיבית. אך משום מה עדיין רוב הקהל בעולם ובישראל העדיפו את האירועים הפיזיים ואת הקורסים והכנסים הישנים והטובים.

הצלחתי לפרוץ את המחסום הזה לפני שמונה שנים עם דיפאק צ׳ופרה, בפרויקט הגדול של 21 ימים של מדיטציה שאותו ניהלתי ברמה עולמית ובניתי את הטכנולוגיה שאפשרה זאת. זו היתה הפעם הראשונה שבה הצלחנו להביא מיליונים לפעילות באינטרנט שהכניסה מיליוני דולרים למנטורים ולנו, אך עדיין רוב הפעילות של המנטורים היתה מחוץ לאינטרנט גם בשנת 2019, ולא הצלחנו לגרום ליותר משני אחוז מהאנשים שרוכשים קורס אינטרנט, לסיים אותו. מאוד מתסכל.

ואז הגיע קורונה, בזכותה אין ברירה מלבד לעבור לפגישות וידיאו באינטרנט. זו האופציה היחידה לעבוד, והקורסים הדיגיטליים הפכו לפתרון האמיתי. אפילו בתי ספר עברו לאינטרנט (ובתי הספר הווירטואליים עוד יהפכו לבתי הספר המובילים) – שינוי תרבותי ושינוי בהרגלי הצריכה, שיהפוך את מקצוע המנטורינג עוד יותר נחשק וכלכלי.

התקופה הזו, לנו כמנטורים ולעולם כולו, היא הזדמנות אמיתית להראות גמישות, לא להמשיך בהכרח את מה שהיה קודם. אי היכולת שלנו לראות קדימה, חוסר הוודאות היומי, וברמה מסוימת אובדן החופש האישי, לטוס או לנסוע או אפילו לצאת מהבית, שינוי הרגלים כמו מעבר מארוחות משפחתיים בחגים לארוחות מצומצמות, מעבר מפגישות פנים מול פנים לפגישות וידיאו של פנים מול פנים – כל אלה יוצרים הזדמנות אמיתית ליצירת יותר קשרים ויותר עומק עם עצמנו, עם המשפחה שלנו, עם החברים שלנו, וגם עם הלקוחות שלנו.

זו גם הזדמנות להראות נתינה לשם נתינה. הרבה מנטורים מתנדבים בפרויקטים רבים, באיסוף מזון ותרומות ובתמיכה באוכלוסיות חלשות. ויש כל כך הרבה כאלה בזמן קורונה: ילדים בסיכון שנאלצים לחזור הביתה לתופת שממנה התרחקו, מוסדות נוער במצוקה נסגרו, ופעילויות הרווחה שהכי צריכים אותן בתקופה הזו, עברו למצב חירום. ויש פה עבורנו המנטורים הזדמנות אמיתית למשמעות ברגע הזה.

פצועים בגוף, שלמים בנפש

אני מעורב מזה שנתיים בפרויקט שנקרא "מסע שחרור" שבו לוקחים פצועי צה"ל שלא זכו לעשות את הטיול / מסע שחרור שלהם, למקומות שונים בעולם. הם מטפסים על הרים וחווים את החלום שלא התגשם עבורם, כמו כל החברים שלהם משוחררי צה"ל.

כשמציעים להם להצטרף, הם לא מבינים איך אפשר, אבל הם מקבלים השראה מהמנטור שמוביל את הפרויקט והפך לאחרונה ליו"ר אגודת הידידים של פצועי צה"ל, עדי שטראוס. במהלך מסע השחרור הם מתחילים להאמין בעצמם, ביכולות שלהם ובאפשרות שלהם לחיות חיים של משמעות.

המסע אליו הצטרפתי ביוני 2019 לקח אותנו להימלייה, וטיפסנו עד לגובה 5,000 מטר. האמונה של הגיבורים האלה בעצמם הפכה לאמונה באנשים אחרים, ובהזדמנות של החיים עצמם, כשחזרנו, יצרנו תכנית שנתית שנותנת כלים לחלום בגדול: לבחור מטרה לשנה, ולהגשים אותה יחד עם מנטורים בוגרי הקורסים שלנו.

תחילה יצרנו קורס בן 20 שבועות, שהתקיים כל שישי בין 09:00-14:00. ידענו שקשה להם להתמיד, אבל קיווינו ש-60 אחוז יצליחו, ולהפתעתנו 95 אחוז מהפצועים הגיע לכל המפגשים. זה הפך להיות העוגן בחיים שלהם. כח הקבוצה, התוכן הכל כך חשוב והכלים שקיבלו, הביאו אותם שבוע אחר שבוע ללמוד התמדה.
מהמנטורים ביקשנו להגיע מידי פעם, להרגיש את הפצועים הגיבורים ולהבין את הסיטואציה, ובתום 20 השבועות, לקחת אותם למסע אישי שבו יממשו את התכנית וישיגו את המטרות ששמו לעצמם. להפתעתנו הרבה, כל המנטורים הגיעו לכל 20 המפגשים, והקשר שנרקם בין המנטורים לפצועים היה מעורר השראה. כששאלתי את המנטורים מה גורם לכם לבוא כל שבוע, הם דיברו על נתינה, משמעות ושליחות, ואני מסתכל על התקופה הזו של קורונה כתקופה מצוינת לתרגול עמוק של מימוש דרך נתינה.

ומי אני בכלל

זו תקופה שהיא גם הזדמנות יוצאת דופן עבורנו ועבור הלקוחות שלנו להתמקד בשאלה החשובה ביות בעולם לדעתי, מי אני.

כשנולדתי, אבא שלי התגייס לחיל הים שוב, אחרי כמה שנים באזרחות. עברנו לאילת מכפר נטר כשהייתי בן שנה, ואני ואמא שלי היינו הרבה לבד, עד שאחי אופיר נולד, כי אבא שלי שירת בשארם. אבל כתחביב הוא נהג לצייר, וזה היה זמן האיכות שלנו. הוא אפילו כתב לי, בנו הבכור, שירים.

אחרי שש שנים עברנו לקריית חיים, ולאחר שלוש שנים חזרנו לכפר נטר. אבא השתחרר בשנת 84', ולא מצא את עצמו באזרחות. ניסה מכירות, ניסה יזמות ולא הצליח. בשבילו זה היה נורא, אך בשבילנו,   הילדים, זה היה גן עדן. אחרי הרבה שנים בצבא, רחוק מאיתנו, הוא בישל והיה נוכח בחיינו.

אבא שלי היה אמן, לא איש עסקים, אבל הוא לא האמין שאפשר להתפרנס מזה, ובמשך 20 שנה הוא ניסה להתפרנס משירות של נכים, יצירתיות והמצאות. היה לו קשה, אבל הוא עשה טוב ועזר להרבה אנשים.

לפני שבע שנים הוא ואמא שלי נסעו לחגוג 45 שנות נישואין בבוקרשט רומניה, ויום לפני החזרה לארץ
הוא אמר לאמא שלי שזו היתה הארוחה הכי טובה, הטיול הכי טוב, היום הכי טוב, ושהוא מאושר. הוא הלך לישון, ולא התעורר בבוקר.

אמא שלי התקשרה אלי בלחץ: "מה עושים, אבא לא מתעורר".

הגיע פרמדיקים, ועבדו חצי שעה להעיר אותו, וכל הזמן אני על הקו, ואמא שלי מתחננת שהוא יתעורר, ואז הם הודיעו שהוא נפטר בלילה, והם לא הצליחו להציל אותו.

בערב שני אחיי ושתי אחיותי טסנו לרומניה ללוות את אמא, ולהחזיר את אבא שלי. זה היה רגע משמעותי בחיים שלי, כי הבנתי משהו ששינה את חיי: עבור אבא שלי, היום האחרון של חייו היה היום הטוב ביותר. ומאז אני שואף להפוך כל יום לכזה, כי לעולם לא נדע איזה יום הוא היום האחרון שלנו.

לכל אחד יש סיפור, ולכל אחד יש רגע מכונן בחיים. לפעמים זה הרגע הכי קשה, ולפעמים זה הרגע הכי טוב, כמו חתונה או הולדת הילד שלכם. התשובה לשאלה "מי אני?", היא הבסיס לכל התהליך שלנו במסע הזה. ובמזרח חושבים שזו השאלה הכי חשובה, ולכן כל גורו ישאל את תלמידיו את השאלה הזו כל הזמן.

יש חמש דרכים להתחבר לתשובה באשר למי אני:

אנשים שיגידו שזה מה שהם עושים – Doing.

אנשים שיגידו שזה מה שאחרים אומרים שהם.

אנשים שיגידו שזה מה שהם חושבים שהם.

אנשים שיגידו שזה מה שהם רוצים.

אנשים שיגידו שזה מי שהם במהות – Being.

בסופו של דבר, כולנו מוצאים את המקום המדויק לנו במרחב שבין ‪Being ל-‪Doing. יש מנטורים שמלמדים שהרבה פעולות מביאות הרבה תוצאות (טוני רובינס), והחברה המערבית מקדשת את העשייה עד שאנחנו שוכחים מי אנחנו. הם חושבים שאנחנוHuman Doing , בעוד שאנחנו באמת Human Being.

ומה קורה כשאנחנו בנוכחות? יש מנטורים כמו אקהרט טולה, שאומרים שכשאנחנו נמצאים ב-being שלנו, בהוויה, דברים קורים עבורנו. דיפק צ'ופרה, למשל, בחוק הרביעי של שבעה חוקים רוחניים להצלחה, "חוק המאמץ המזערי", אומר: תעשה פחות, תשיג יותר. accomplish more   Do less. כשלא רצים בטירוף, יכולים להיות הרבה יותר מפוקסים, וההמשך שלו זה המהות של ה-Being: ‪Do nothing accomplish everything. המטרה היא למצוא את הדרך שלנו, את המקום האישי, בין העשייה להוויה.

לכן החיבור שלנו לשאלה מי אני, הוא דרך חיבור לחלק בנו שיודע. האנרגיה האישית היא המהות שלנו, וממנה אנחנו בונים את התהליך שהוא תהליך הגשמה, תהליך של חיבור לנשמה, חיבור בין רוח לחומר, בין כוונות לתוצאות.

ותודה לכל מה שהביאני עד הלום

המלצה שנייה שלי לנו כמנטורים וללקוחות שלנו, היא הוקרה והודיה.

אני ממליץ להגיד תודה עוד לפני שהאירוע קרה. להגיד תודה על מה שקורה על הזמן. להגיד תודה על הדברים הקשים ועל הדברים הטובים.

במקום להגיד למה זה קרה לי, להגיד תודה שזה קרה לי.

דוגמה מביירון קייטי: "הכל קורה עבורי, לא לי". מותר להרגיש רע, בייחוד אחרי החמצה, כישלון או כל אירוע קשה. אבל התורה ה"סטואית" היא לדמיין את הדברים הכי גרועים, ואז כשאלה יגיעו, לא ניפול. אנחנו נותנים לעצמנו ליפול הכי נמוך שיש, ואז מתחילים לראות את נקודות האור, ועולים למעלה. ההיכרות עם ה-‪Worse case scenario היא למעשה הארה דרך הסבל. 95 אחוזים מהפחדים שלנו לא יקרו, אבל הם מנהלים אותנו.

ומתי להגיד תודה? אני ממליץ לעשות סשן של תודה בכל בוקר, במינימום בשעה 11:11, ואפשר גם בלילה לפני השינה. פשוט כיתבו מהם חמשת הדברים שעליהם אתם מודים היום. השיעור שלנו הוא לחיות את הרגע הזה, להיות Being בעוצמה שלי, ולדעת איזו אנרגיה אנחנו מביאים איתנו.
לכל אחד יש אירוע משמעותי שקרה לו בחיים, תזכרו בסיפור שלכם, ב-BEING, איזו אנרגיה אתם מביאים שם? ברגעים כאלה אתם מגלים את העוצמות שלכם.

באחריות, זה שווה

הנקודה השלישית אחרי מי אני והודיה, היא לקחת אחריות. אני קורא לתהליך שאני עובר עם הלקוחות שלי – אתה האחד כי אף אחד לא יעשה במקומכם את תהליך הצמיחה שלכם, ואחריות כפי שאנחנו מלמדים היא צירוף של שתי מילים באנגלית: Response + Ability. היכולת להגיב.
גם אי תגובה היא תגובה, ואנחנו יכולים להגיב לכל דבר. לדעתי אחריות היא הפתרון שלנו לנפרדות, שכן כשאני אומר על משהו שהוא לא באחריותי, אני שם חוצץ ביני לבינו, וכשאני שם חוצצים ביני לבין יותר ויותר אנשים ויותר ויותר נושאים בחיי, אני פשוט הופך לקורבן של הנסיבות – החיים כבר לא באחריותי ואני סובל, יש לי מתחים ולחצים,  ואני תמיד מאשים גורמים חיצוניים בכך. זה הבוס שלי, או מנהל הבנק, זו אשתי או הילדים, זה הרעש או פקקי התנועה, תמיד משהו חיצוני לנו ולכן אנחנו לא לוקחים אחריות.

מתי אנחנו מבינים שזה כן באחריותנו? כשאנחנו נושמים בצורה מודעת, עושים מדיטציה, רצים, או פשוט נמצאים בנוכחות. כל אחת מהפעולות שציינתי מרגיעה אותנו, לכן הפעולה הראשונה שאני ממליץ לעשות היא לקחת אחריות על כל מה שקורה בחיים, ולהמליץ ללקוחות שלנו לעשות את זה גם. זה יחזיר להם שליטה על החיים. נכון, יש מזג אוויר, ומחלות כמו קורונה ואירועים, שכביכול אין לנו שליטה עליהם, אבל כפי שלמדנו במודל "אפרת", יש לנו שליטה על הפירוש שניתן לאירועים הללו, והפירוש יקבל את הרגש שלנו, ואת התגובה או הפעולה שלנו, לכן החשיבות של אחריות.

ולסיום, האחריות מחברת אותי למנהיגות. לצערי, למדנו בתקופה הזו  שהתשובות לא יגיעו ממנהיגות עולמית, כי אין כזו. התגובה של מנהיג ארצות הברית לקורונה היתה מבישה – טראמפ התעלם, לא פעל בזמן ורק הגיב בזלזול. התוצאה, נכון לרגע זה, וזו רק ההתחלה בארצות הברית, היא 350 אלף חולים ו-10,000 מתים.
הציפייה שלנו היתה שמנהיגי העולם יתאחדו ונראה שיתוף פעולה עולמי להבראת כדור הארץ ויושביו מהווירוס. זה לא קרה. מנהיגים אחרים התנהגו שונה, אבל המנהיגות בישראל פועלת בגמגום. מה שאנחנו רואים הן מלחמות בין אנשי הבריאות לבין אנשי כלכלה שיצרו מצב של חוסר ודאות, ואי פעולה חדה וברורה, כפי שנעשתה בסין ואפשרה את מיגור המחלה תוך חודשיים שלושה.
וכשאין מנהיגות עולמית, ואין מנהיגות ארצית, ואפילו אזורית, אין לנו ברירה אלה לגלות בתוכנו את המנהיגות האישית. כל אחד מאיתנו מנהיג את עצמו, שומר על גופו, על תודעתו, על הצמיחה האישית שלו, כמו שאמר גנדי: "היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". ואז, לאחר שמצאנו את המנהיגות בתוכנו, אנו יוצאים החוצה למעגל הקרוב אלינו בבית ולסביבה, והמטרה שלנו היא לתת ולקבל משמעות. לכן אנחנו עושים דברים למען אחרים, מתנדבים, מקיימים הרצאות והדרכות, מעלים תדר ומביאים תקווה. והשלב האחרון של המנהיגות שלנו היא להשפיע על יותר ויותר אנשים, ולגלות יוזמות שיעזרו לעולם להתמודד עם השינוי הזה ויהפכו את המשבר להזדמנות אמיתית לעולם טוב יותר, עולם של אחדות, עולם של אהבה.