לילה אחד, בתוך מרוץ החיים, הוא פתאום שאל אותי "מה החלום שלך?"
"למי בכלל יש זמן לחלום"? הדפתי אותו תוך כדי אינסוף מטלות ומשימות וכשהוא לא הרפה אמרתי לו שאני כבר חיה את החלום, ושהחיים שלי מושלמים בדיוק כמו שהם – בית יפה, עבודה מדהימה וילדים מוצלחים, טפו טפו. וכך המשכתי לרוץ ולחיות את החיים באוטוסטרדה, בפול גז על אוטומט, דוחסת לו"ז של חודש על-פני כל יום. הייתי אשת-איש ואמא לשלושה ילדים, החזקתי בתפקיד ניהולי אינטנסיבי באחת החברות הגדולות בארץ ועבדתי סביב השעון, ועל הדרך דחסתי אחר-הצהריים גם לימודי תעודה ותארים אקדמאים מכל הסוגים.
ואז, בום, לפני שנה איבדתי את הקול ונאלצתי להפסיק לעבוד ולצאת לחל"ת. בבת-אחת השגרה שהכרתי התהפכה ומצאתי את עצמי מטפסת על קירות בבית. זו היתה עוד אבן במגדל של טלטלות שעברו עליי באותה שנה, שבה גם איבדתי את אמא שלי, שנפטרה צעירה מדי. אחר-כך באו טיפולי ריפוי בדיבור בבתי-חולים, אבל אף רופא וקלינאי תקשורת לא הצליחו לתקן את הקול הסדוק שלי שנדם ונעלם.
ואז היה איזה רגע בדרך שאיש חכם שאל אותי איזה קול פנימי את משתיקה, והבנתי שאולי הגיע הזמן שלי למצוא את התשובה לשאלה מה החלום שלי. זו היתה הפעם הראשונה שהירהרתי בחלום הרחוק והמוזר של האיש שלי לצאת למסע משפחתי ארוך בעולם. שנים הוא אמר לי שהוא רוצה לחוות, להתרגש, לאהוב ולהיות ביחד כי החיים זה עכשיו ואף אחד לא מבטיח לנו מה יהיה מחר. ידעתי שאני לא אוכל לחזור לעבודה בקרוב, והרגשתי שאולי זה הזמן שלי לעצור הכל, לרדת זמנית מהרכבת ולרפא את הגוף ואת הנפש. הבנתי שכל הכוכבים בשמיים איכשהו מובילים אותי לצאת למסע חיי.
מכרנו כמעט את כל מה שהיה לנו וטסנו לתאילנד
לפני 9 חודשים מכרנו כמעט את כל מה שהיה לנו, כולל הרכב והריהוט, תרמנו חדר משחקים עמוס לעייפה, נפרדנו מהדירה ומהבגדים האלגנטיים, ארזנו כמה מזוודות ותיקי-גב, וטסנו בכיוון אחד לתאילנד, אני ואריק ושלושת ילדינו – אופק, ליעד ואור, שהיו אז בני 10, 5 ו3.5. מאז חלפו 9 חודשים שבהם אנחנו זוכים ב2 נכסים יקרים שאי-אפשר לקנות בכסף: זמן לאהבה ושקט נפשי.
את המסע שלנו התחלנו בצפון תאילנד, בכפר ירוק וקסום בשם פאי. חיינו שם תקופה בקצב רגוע עם ציוץ ציפורים, אגמים ומעיינות חמים, פסגות שמהן רואים זריחות ושקיעות ושווקים שבהם טעמנו טעמים חדשים. מצפון תאילנד טסנו לויאטנם וחצינו את המדינה המדהימה הזו מצפון לדרום. התחלנו בהאנוי ומשם המשכנו לאי קטבה. משם לקחנו שייט להלונג ביי, אחד מרגעי השיא של הטיול ללא ספק. מדובר במפרץ טורקיז מרהיב שמתוכו מזדקרים אלפי איים בתוך הים. החזקנו ידיים שם בסירה, ואמרנו 'תודה אלוהים, תודה עולם'. היינו מלאי הכרת-תודה לעצמנו על הבחירה שלנו לחיות, והרגשנו שהכל מתכנס עכשיו לרגע הזה שבו הילדים ואנחנו זוכים לחוות את פלאי העולם דרך העיניים. סיימנו את הטיול בדרום ויאטנם באי המהמם פוקוק ובעיר הו צ'י מין התוססת. המשכנו לסינגפור, בעיקר בשביל לחוות את פארק השעשועים המטורף שלה, ומשם טסנו היישר לדרום תאילנד. אחרי מסע שכלל טיסה בינלאומית, טיסת-פנים ומעבורת נחתנו באי הטרופי קופנגן.
סיפור האהבה עם קופנגן נמשך כבר חצי שנה, וגן העדן הזה היה המקום הכי נכון עבורי על פני-כדור הארץ כדי להירגע ולשקוט, לפגוש את עצמי ואת החלומות שלי, להיות עם המשפחה מבלי לזוז יותר מדי, ופשוט להעביר את הימים בתוך שקט ושלווה, בנוף של ים כחול, בין זריחות לשקיעות, חופים, צדפים ורגעים של ביחד ושל אהבה.
אחרי חודשיים בקופנגן וחמישה חודשים אל תוך המסע, רשמנו את הילדים לבית הספר הבריטי הבינלאומי, שלוחה של קיימברידג'. הצעד הזה היווה עבורנו שיעור בהעצמה ובפריצת גבולות. הילדים היו מאושרים ופרחו שם והתגברו בקלילות על מחסום השפה. תוך זמן קצר שרו שירים בתאילנדית, כתבו, קראו ודיברו אנגלית. אופק העביר פרזנטציות באנגלית לכיתה ולצוות החינוכי הבריטי ולמד לכתוב בכתב מחובר. וכך, בכל בוקר הילדים היו לובשים מדים בריטיים כחולים מחויטים וגרביים לבנות בחום המהביל של קופנגן, ולומדים עם ילדים מכל העולם. בזמן הזה אריק ואני העברנו את הימים מול הים. הוא עבד אונליין עם הלפטופ ואני התחלתי לכתוב את עצמי וכתבתי שירים, כפי שתמיד חלמתי.
ואז הגיעה הקורונה
הכל היה הרמוני ומושלם ואז הגיעה הקורונה, ובית-הספר הבריטי נסגר זמנית. משבר הקורונה שנחת עלינו באמצע המסע טילטל אותנו והציף אותנו בתחושת אי-ודאות, במחשבות על חזרה הביתה לארץ וחששות מפני כל מיני תסריטי אימה שחלילה נחלה בארץ זרה. אחרי כמה ימי התלבטות החלטנו לקחת בחירה אמיצה ולהישאר בטבע הפתוח של קופנגן, ופשוט להתכנס בתוך עצמנו, להתבודד ולהנות מהזמן הזה שקיבלנו במתנה.
בתקופה הזו, שבעצם היתה עצירה של העצירה של החיים שלנו נפתח בפנינו עולם חדש. ללא ספק זו היתה אחת התקופות היפות והרגועות בחיינו. במרווח הלא צפוי הזה של החיים החלטנו שאנחנו עוברים לתזונה בריאה, מבשלים ביחד ואוכלים המון פירות טרופיים. נכנסנו לשגרת הומסקולינג (חינוך ביתי) שאיפשרה לילדים, תוך שעה-שעתיים של למידה מרוכזת אישית ביום, לסיים את כל ספרי הלימוד של השנתון שלהם. כל החששות שהיו לי מפני פערים לימודיים שיהיו לילדים נמוגו. היום כל אחד מהילדים ברמת עברית, מתמטיקה ואנגלית גבוהה ב-3 כיתות מעל לרמה שבה היה אמורים להיות בארץ. בזמן הזה אופק למד בעצמו דרך היוטיוב לערוך סרטוני וידאו והפך למקצוען אמיתי. הרגשנו שאנחנו מאושרים, כפי שמעולם לא היינו קודם, והתעורר בנו רצון להפיץ הלאה את התובנות שלנו. הרגשנו שבמקום הבית הישן שלנו שפעם עמד בגבעתיים, היום הבית שלנו נמצא בתוך המשפחה שלנו ובלב שלנו, ושאנחנו חזקים ביחד כמו צוות מנצח.
וככה נולד גם החלום שלנו.
OLO – ONLY LIVE ONCE – חלום שמתגשם
לפני חודש חברנו ביחד כל המשפחה ופתחנו עמוד פייסבוק שבו אנחנו משתפים את העולם בחוויות המסע שלנו, בתמונות מרהיבות ונדירות מהעולם, בסרטונים המקצועיים שאופק שלנו מפיק ועורך כאן ובכתיבה שלי. בעמוד הזה אני כותבת את כל תובנות החיים ואת הלב שלי ועוטפת את המילים באור, אהבה והשראה.
קראנו לעמוד שלנו OLO – ONLY LIVE ONCE. למה? קודם-כל כי OLO זה ראשי-התיבות של שלושת הנסיכים שלנו אופק, ליעד ואור, ולא במקרה. OLO הפך להיות המוטו שלנו בחיים. היום אנחנו מבינים שהחיים קצרים, בלתי-צפויים ושבריריים. אף-אחד מאתנו לא יודע מה יהיה מחר, ואם בכלל נהיה כאן מחר. בכל רגע נתון הכל עלול להישבר, להתמוטט ולהסתיים, כמו משחק שמגיע לקצו כשנגמרות לך הנקודות. ועד אז, אנחנו מאמינים שצריך לפחות פעם אחת לקחת פסק זמן מהמרוץ, להתרגש, לחיות ולצבור זיכרונות לכל החיים. איך אופק שלי אומר? אמא, להיות עשירים בחוויות זה עדיף בהרבה מלהיות עשיר בכסף, חפצים וקירות.
תוך שבוע וחצי מרגע שפתחנו את העמוד שלנו העמוד צבר כמעט 7000 עוקבים, והוצפנו באלפי פניות מרגשות, בכל הערוצים, ממשפחות ואנשים צעירים וגם מבוגרים מאוד, שעצרו לשאול את עצמם, לראשונה בחייהם, מה החלום שלהם, מה הייעוד שלהם ומה באמת חשוב להם בחיים.
אז אני אפרת רוזנטל, בת 41. ואם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אחיה באי טרופי עם לטאות, נמלים ויתושים, שהילדים שלי ידברו אנגלית שוטפת, יקבלו תעודות הצטיינות באנגלית בריטית ובתאילנדית (!), שליעד ואור הקטנים שלי יפטפטו עם המוכרת התאילנדית בשוק ויבקשו ממנה בתאילנדית בננות, מנגו ותותים ויתרגמו לי מה היא אומרת, שנשכב על אחד החופים הכי יפים עלי אדמות בריילי ביץ' ופתאום לטאת כוח ענקית, אקזוטית תעבור לידנו ותיכנס למים, שאתחבר עם להקת הנגנים והזמרים של קופנגן, שאופק שלי יפתח ערוץ יוטיוב ויהפוך לכוכב ולעורך סרטוני וידאו מקצועי ויוזמן לראיונות בתקשורת בכל ערוצי הטלויזיה, שכל העיתונים והמגזינים ייפנו אלינו ויבקשו לראיין אותנו, שהשמלות המחויטות הממותגות שלי ונעלי העקב שלי יתחלפו בגופיה, ג'ינס קצר ונעלי אצבע ושהבושם שלי יומר בספריי נגד יתושים –
אם מישהו היה אומר לי את כל זה לפני שנה, אז הייתי אומרת 'טעות באפרת', ומתפקעת מצחוק עד שהבטן היתה כואבת לי, והייתי אומרת לו שהוא מופרע והזוי שחי בסרט. אבל זו בעצם אני שחיה עכשיו בתוך הסרט הזה, שכולו חוויות, נופים, אנשים ומקומות כמעט בדיוניים, שמתקיימים בחוץ, אבל בעיקר אצלי מבפנים, ואליהם מגיעים רק אם יוצאים. וביום שיצאתי הנחתי לכפות רגליי לצעוד במסע שלי לעבר שביל האבנים הצהובות.
