5 הטעויות הכי נפוצות שכנראה עשית כדי להיגמל מעישון, ואיך בכל זאת אפשר לעשות את זה נכון
אם הייתי יכולה להעביר כאן רק מסר אחד בלבד, הייתי כותבת לכם שהפסקת העישון שאתם כל כך רוצים להשיג יכולה להיות שלכם ממש עכשיו. בשיא הכנות. אתם יכולים לסגור את הדף הזה, לזרוק את הסיגריות ולהפסיק לעשן. למען האמת, תוך כדי קריאת המילים האלה, ברחבי העולם מפסיקים לעשן מיליוני אנשים.
אבל זאת לא הפואנטה. הטעות הכי נפוצה של כל מי שפגשתי ועוד אפגוש במהלך הקריירה היא שהם מפסיקים לעשן. לא. לא התבלבלתי. הפסקת עישון הוא אקט פשוט שקורה בין סיגריה לסיגריה. מארק טווין אמר את זה באופן כל כך מקסים אי שם מזמן: "אין בעיה להפסיק לעשן. אני עושה את זה בערך 50 פעם ביום. כל יום". המטרה שלכם לא אמורה להיות להפסיק לעשן, אלא ליצור תהליך גמילה מעישון, שהמהות שלו היא ללמוד לעומק את התורה השלמה של איך לא לחזור לעשן. יתכן שיהיה נכון לקרוא שוב את השורה הזאת, אז קחו לכם רגע נוסף לקרוא אותו.
אני אעשה כאן ספויילר קטן ואכתוב שאני מניחה שרוב מי שקוראים את השורות האלה, כבר הבינו בעצמם ששאיפה אחת מסיגריה מחזירה אותם לעישון באופן מלא. יש מי שתהליך הנפילה חזרה יקח להם שעתיים ויש מי שחודשיים, אבל בסופו של דבר, שם נגמר התהליך. אלא שהידיעה הזו, מסתבר, לא ממש מקדמת, כי העובדה היא שגם אנשים שיודעים את זה, וחוו נפילה ועוד נפילה, חוזרים כל פעם לעשן מחדש.
אז איך לא נופלים חזרה לסיגריה? התשובה ארוכה ומורכבת מכמה רבדים, אבל אם לתמצת במשפט אחד: הכל נמצא באסטרטגיה. לאנשים יש נטייה לחשוב שלהפסיק לעשן זה משהו שפשוט עושים אותו. "הכל בראש", מכירים? בשורה התחתונה, אם זה אכן היה רק בראש, כנראה שלא היה צורך במאמר הזה. כולם כבר היו גמולים.
אסטרטגיה מדויקת מתחילה בהבנת הטעויות שכדאי להימנע מהן, ובחרתי להביא כאן את חמש הנפוצות ביותר שיתכן שעשית אותן בעצמך, כדי שיתאפשר לך להתכונן כמו שצריך להפסקת העישון הבאה.
תגידו יום ושעה
הצעד הראשון והכי משמעותי שרוב האנשים מדלגים עליו הוא קביעת יום ההפסקה מבעוד מועד. ניקח למשל טיול בחו"ל, וכמה אנחנו מתכננים אותו לפני הנסיעה. לא הגיוני שדווקא את הגמילה מעישון נעשה כלאחר יד, בלי להבין, ללמוד, להתכונן, להקדיש מחשבה ולקבל זוויות חשובות שיהיו משמעותיות לתחושות שלנו בהמשך.
בדיוק כמו שלקראת טיול תשבו מול יומן, כך יש הכרח לקבוע את יום ההפסקה שממנו מתחיל תהליך הגמילה מעישון. מעבר לעובדה שיש חשיבות עליונה ללמוד על ההתמכרות הפיזית, ישנה גם ההכנה הרגשית, להכין את השטח, להבין מה התפקיד של הסיגריה אצלי בחיים ועוד.
אז נכון שלהפסיק לעשן לא מעלה תחושת התרגשות וציפייה כמו טיול, אבל הידיעה שזה עומד לקרות בתאריך X ועם הכנות נכונות ומדויקות, תביא אותנו לרמת מוכנות אחרת, גבוהה יותר, ועם האנרגיות לעמוד בהשקעה והמאמץ שדורש התהליך.
אוכל בריא
הקשר בין גמילה מעישון לבין השמנה כבר ברור ומוכח, אז בניסיון למצוא אלטרנטיבה טובה יותר, אנשים רבים החליפו את הסיגריה ב"אוכל בריא". אלא שאוכל בריא הוא עדיין אוכל, והמטרה שלו היא להשביע רעב שאנחנו חווים במהלך היום, לא להחליף שום דבר אחר. ברגע שאכלנו, גם אם אוכל בריא, כשאנחנו לא רעבים, שם מדובר באכילה רגשית. ואכילה רגשית היא לא אחרת מעוד אסטרטגיה, שאותה למדנו במהלך החיים כדי לדחוק הצידה ולא להתעסק עם הרגשות, המחשבות, הפחדים והאמונות שלנו על עצמנו.
מרבית הילדים לומדים עם השנים להצטמצם בהבעת רגשות. החיים, ולפעמים גם הסביבה הקרובה ביותר, משדרים לנו שהעולם לא יכול להכיל רגש במלוא עוצמתו, ומה שמותר לילדים אסור למבוגרים, ולכן ככל שמתבגרים מצופה מאתנו לשלוט יותר ויותר ברגשות. אז למדנו להדחיק. ואיך נדחיק? על ידי אסטרטגיות שונות ומגוונות. מכאן, הדרך לאכילה רגשית, שעות של צפייה במסכים, עישון, אלכוהול, סמים וכל התמכרות אחרת, היא קלה, זריזה ויעילה מאוד. מהר מאוד מצאנו שכשאנחנו עושים את הפעולות האלה אנחנו מצליחים לעמוד טוב יותר בציפיות מאתנו.
אז גם אוכל בריא הוא לא הפתרון, אלא עבודה רגשית, הבנה של הצרכים האמיתיים שלנו ויצירת דיאלוג מול עצמנו, תוך הסכמה לפגוש את הכאבים ואת הסיפורים שלנו. אבל מאחר ששינוי כזה עמוק לא קורה ביום, יש מקום לכך שבמקביל לעומק הרגשי, ניעזר בתחילת התהליך בדברים קטנים וחומריים, איתם נוכל לבצע הסחת דעת רגעית כשהחשק לסיגריה מתגבר. ליצור סוויץ' מחשבתי עם שתיית מים קרים, סוכריות אקליפטוס (סוכריות עם חריפות קיצונית) ו/או תרגולי נשימות.
לשמור בסוד
ברוב הפעמים, כשאדם יפסיק לעשן בפעם הראשונה הוא ירצה לספר על זה לכולם. כשהוא ייפול חזרה לסיגריה, תתחיל ההבנה שמדובר בתהליך שדורש למידה אמיתית, ואז, כשהוא ירצה להפסיק לעשן שוב, השיתוף החוצה כבר יהיה הרבה יותר מצומצם. כי 'כבר נכשלתי, ומה יחשבו עלי, ואם גם הפעם לא אצליח?'. ובקיצור, האגו מתחיל לעבוד שעות נוספות.
החשש מלספר מתחיל בהנחת יסוד, כאילו קיימת משוואה שנקראת הצלחה – כישלון. אלא שהיא לא באמת קיימת. בשני העשורים האחרונים מתחילה אמנם להיווצר אווירה של לגיטימיות מול טעויות, כי "מטעויות לומדים", אבל בתוך תוכנו אנחנו מרגישים את האמת. היו מעדיפים בשבילנו שלא נטעה. ש"נצליח" בכל מעשה ידינו. כותבים לנו את זה בכרטיסי הברכה ליומולדת, מאחלים לנו את זה כשאנחנו נכנסים לבית ספר, שמחים בשבילנו כשהוצאנו ציון טוב, וקצת פחות שמחים כשהוצאנו ציון אחר.
כישלון הוא מושג שהומצא על ידי האדם בכדי שתהיה לו האפשרות למדוד. אבל רגע! למדוד את מה? אותנו? מול מי? מול מה? האם באמת להוציא ציון נמוך הוא כישלון? האם זה שהגעתי אחרון לקו הסיום בריצה אומר שלא הצלחתי? אז זהו שלא. הרי באנו לעולם הזה ללמוד, להשתדרג, לחוות. באנו לחיות את החיים. ואיך אפשר ללמוד רק מחוויות טובות?
אבל יש גם קאץ'. כי אם אנחנו מסכימים שאין כשלון, אז באותה מידה גם אין הצלחה. ועם כמה שזה מטריד אולי לחשוב על זה ככה, אני מזמינה אותך לראות כמה שחרור זה מאפשר, לדעת שאין כלום מלבד החוויה. ברגע שנוכל להתחבר להבנה הזאת ולקבל אותה במלואה, נוכל לאפשר לעצמנו לגשת לחוויה של הפסקת העישון נטולי אגו. אותו אגו שמבקש בחסד שלא נגלה לאף אחד שאנחנו מתכוונים להפסיק לעשן, כדי שלא ישפטו אותנו אחר כך, אם לא "נצליח".
אז למה כן לספר? כדי לשמוע את המילים, להפיל אסימונים על כך שזו הכוונה האמיתית שלנו, ובכך להתחייב קודם כל כלפי עצמנו. סיבה לא פחות חשובה היא שבכך נאפשר לעצמנו לבקש עזרה מאנשים שרובם רוצים בדרך כלל לעזור לנו, ולכן חשוב שיידעו.
הפחתה למען הפסקה
מלמדים אותנו ששינויים עושים בהדרגה. בצעדים קטנים. כל פעם קצת. אבל בנוגע לגמילה מעישון, זו טעות. ההסבר לטענה הזאת מתחילה בהבנה שההתמכרות לעישון מתחלקת לשתיים: ההתמכרות הפיזית לניקוטין וההתמכרות הרגשית. בשלב זה אתמקד רק בהתמכרות הפיזית שהתחילה בשאכטה הראשונה שלקחנו. בשאיפה הראשונה הגוף שלנו נחשף לחומר החדש והמרתק שנקרא ניקוטין, שכתוצאה מהמפגש אתו, המוח מפריש כמויות היסטריות של הורמון טבעי לחלוטין בשם דופמין, שמאפשר לנו את תחושת ההנאה (ומופרש גם בפעולות אחרות כמו ספורט וסקס לדוגמא).
ההתמכרות הפיזית היא, בתרגום חופשי, כמות הניקוטין שאדם זקוק לה באופן קבוע ויציב במהלך היום כדי להרגיש "רגוע". וכשאני כותבת רגוע הכוונה היא לרגיעה פיזית מתסמיני גמילה. התסמינים האלה שונים ומגוונים, החל מכאבי ראש וסחרחורת, ועד נדודי שינה, עליה ברעב, אי שקט ועוד. אחד התפקידים של הסיגריה הבאה הוא להרגיע את התסמינים שמגיעים בעקבות ירידה בכמות הניקוטין בדם מאז הסיגריה האחרונה שהוא עישן. למעשה, אין באמת דרך להגיע ליציבות ברמת הניקוטין בדם שתגרום לתחושת "רוגע", אלא דרך עישון של סיגריה נוספת.
הניקוטין מופרש מהגוף באופן קבוע ויציב דרך ארבע מערכות: כליות (שתן), כבד (יציאות), ריאות )נשימה) ועור (זיעה). חשוב להבין שמבחינה פיזית קיימות שתי אופציות להתמכרות הזאת- 1. לשמר אותה 2. להעלות את כמות הניקוטין שהגוף ידרוש באופן קבוע. כלומר, להגביר את כמות הסיגריות היומית. הפחתה בכמות הסיגריות לא תשיג גמילה, כי הגוף שלנו לא יודע לעשן "קצת". הוא יודע או לעשן את כל כמות הניקוטין שהוא זקוק לה, או בכלל לא.
מה שיקרה אם ניתן לגוף רק קצת סיגריות ביחס לכמות העישון הרגילה שלנו, זה שהגוף יגיב בדרך כלל במלחמה, כלומר, כמות תסמיני הגמילה תהיה הרבה יותר גדולה ותכלול סבל אמיתי, פיזי ו/או רגשי. לכן כשניגשים לצעד הזה, יש חשיבות להתכונן ליום ההפסקה, וללמוד מה לעשות פרקטית בכל רגע שיש צורך/חשק בסיגריה, אבל עד אז, אין סיבה אמיתית להפחית. זה לא מנבא יותר או פחות הישגים, וזה לא מה שיביא אותנו לתוצאה שנרצה לקבל.
לחכות שזה יסתיים
אנשים חוזרים לעשן. הם מפסיקים ואז חוזרים. זה לא סוד ולא גיליתי לאף אחד עכשיו את אמריקה, ואני חוזרת לנקודת המוצא, העניין הוא לא להפסיק לעשן, אלא ללמוד לעומק איך לא לחזור. זאת שאלת השאלות. והתשובה אליה היא שהאדם שלא יחזור לעשן הוא זה שמבין, מקבל ומסכים לעובדה שהוא עלול לחזור לעשן בכל רגע נתון.
אחת הטעויות שאנחנו עושים בתהליך גמילה מעישון הוא לחכות שזה יסתיים. שנהיה אחרי. כי כשזה יקרה, סימן שהסבל, המאמץ והעבודה הקשה נמצאת מאחורינו. אבל האמת היא שהתהליך הזה הוא לתמיד, ומעשן לשעבר, יהיה תמיד מעשן לשעבר. וזה לא עניין של חוזק או חולשה, וזה לא קשור לרמת ההשכלה, וזה בטח לא קשור ליכולות האישיות שלנו. זו פשוט התמכרות פיזית ורגשית.
החדשות הטובות הן שככל שהפז"ם שלנו דופק, והוותק שלנו בתהליך נהיה גדול יותר, כך זה נהיה רך, פשוט וקל יותר. ועדיין, אחת לתקופה מסוימת יגיע רגע כזה, שבו הקריז/חשק/רצון עז לסיגריה מופיע. אבל קודם כל, הידיעה. ההבנה שלתמיד נהיה בתהליך.
נשמע ש"לדעת" זה לא ממש פותר? נכון. זה רק חלק מהפתרון .מצד שני, אני מזמינה אותך לחשוב ולהיזכר בדברים שיש לך במציאות היומיומית, שעצם הידיעה עליהם שינתה את ההסתכלות וזווית הראיה בתחומים אחרים, למשל הידיעה שניתן לדבר עם אנשים באופן וירטואלי, הידיעה על הריון חדש, או הידיעה שהתחילו לפטר אנשים בחברה שבה אנחנו עובדים. אלה רק שלוש דוגמאות, שדרכן אפשר להבין כמה תפיסת העולם שלנו השתנתה רק כתוצאה מהידיעה עליהם. כלומר, ידיעה והבנה של קונספט/רעיון/הנחת יסוד הוא השלב הראשוני לשינוי.
נקודת ההנחה שממנה אני יוצאת לדרך עם אנשים לליווי בתהליך המופלא הזה, היא שגמילה מעישון אמיתית, כלומר כזאת שתמשך לתמיד, דורשת מאיתנו שינוי תודעתי. המונח הזה כולל שינוי עמוק בארבעה רבדים: פיזי, רגשי, מחשבתי ורוחני.
ויש גם בונוס. ברגע שמתקיים שינוי תודעתי בתחום אחד, מתחילים להופיע שינויים ושדרוגים שלנו בכל שאר תחומי החיים, בצורה פשוטה, זורמת ומפליאה. וזה הדבר שעבורו שווה לעשות את הצעד האמיץ והמופלא הזה. זה הדובדבן שבקצפת